^{חילונים שומרי שבת | ג כסלו תשפו | 23 נובמבר 2025}

לעזוב או להישאר? דוח מחקר על עמדות הישראלים בנוגע למעבר לחו"ל - המכון הישראלי לדמוקרטיה

כרבע מהיהודים וכשליש מהערבים שוקלים לעזוב את ישראל ● אצל היהודים, שיעור השוקלים לעזוב גבוה במיוחד בקרב צעירים חילונים בעלי הכנסה גבוהה ● בפילוח לפי מחנות פוליטיים (יהודים): יותר מ-40% בשמאל ו-35% במרכז שוקלים לעזוב, לעומת 19% בימין (ו-34.5% מבין החילונים בימין) ● יוקר המחיה, עתיד הילדים והמצב הביטחוני הם גורמי הדחיפה המרכזיים ● הגורם המשמעותי ביותר המשפיע על הרצון להישאר בארץ: קירבה למשפחה ● רוב הציבור רואים בעלייה במספר העוזבים סכנה לעתיד המדינה.

- מתוך המכון הישראלי לדמוקרטיה, "לעזוב או להישאר".

הוכחת הזהב: לא הכלכלה ולא הפוליטיקה – רק תורת ישראל והמורשת היהודית משאירה אותנו כאן

בזמן שהשיח הציבורי שקוע עמוק בסוגיות של יוקר מחיה, פוליטיקה וביטחון, דוח חדש ומטלטל של המכון הישראלי לדמוקרטיה (IDI) מכריח אותנו להרים את הראש ולשאול: "מהו בעצם סוד החוסן של הבית הזה?". 

^{שיעור היהודים בישראל ששוקלים לעבור למדינה אחרת לפי רמת דתיות}

הסקר, שבדק את כוונות ההגירה של ישראלים, חושף פער עצום, כמעט בלתי נתפס, בין המגזרים. בעוד שנתון מדהים של 39% מהציבור החילוני שוקלים לעזוב את הארץ ולחפש עתיד בחו"ל, המספר הזה צונח כמעט לאפס בקרב הציבור החרדי: רק 3% מהחרדים חושבים לארוז מזוודות.

המספרים הללו מייצרים נרטיב הפוך ממה שרבים חושבים:  רק 3% מביעים אי-שביעות רצון עד כדי מחשבה על עזיבה. למעלה מ - 97% מהחרדים מרגישים מחוברים, יציבים ובטוחים שזה הבית. הפער הדרמטי הזה מחייב אותנו לבדוק מחדש: האם החוסן האמיתי שלנו טמון לא בכיפת ברזל או בתמ"ג, אלא במשהו שורשי הרבה יותר?

הוכחת הזהב: הציונות הדתית מנפצת את מיתוס ה"נטל"

רבים מנסים להסביר את הרצון לעזוב בקושי הכלכלי או בנטל השירות, אך הנתונים מספקים לנו "הוכחת זהב" ששומטת את הקרקע תחת הטיעון הזה.

המגזר הדתי-לאומי, שמשרת בצבא, עובד ונושא בנטל הכלכלי והביטחוני בדיוק כמו אחיו החילונים ואף יותר, נמצא על 14% בלבד ששוקלים לעזוב.

שימו לב למספרים: ה-14% של הציונות הדתית הרבה יותר קרובים ל-3% של חרדים, מאשר ל-39% של חילונים.

הנתון הזה מוכיח מעל לכל ספק: הנושא הוא ערכי ולא חומרי. גם מי שמשרת, עובד ונושא בנטל היומיומי, אם הוא מחובר לשורשי המורשת והזהות היהודית, הוא מפתח חוסן קיומי פנימי גבוה בהרבה ממי שהחיבור הזה נשחק אצלו.

האשליה הפוליטית והכלכלית

הדוח חושף נתון מדהים נוסף שמנפץ אשליות: עמדה פוליטית ימנית לא משאירה אנשים בארץ. בקרב חילונים המזדהים עם הימין, הנתון כמעט זהה לממוצע החילוני הכללי ועומד על 34.5% ששוקלים לעזוב.

כלומר, לא משנה אם אתה ימני או שמאלי – ללא עוגן אמוני, האידיאולוגיה הפוליטית לבדה אינה מספיקה כדי לקשור אותך לאדמה הזו ברגעי משבר.

גם רווחה כלכלית אינה הפתרון. הנתונים מראים ששיעור הערבים השוקלים לעזוב (כ-33%) דומה מאוד לשיעור בקרב יהודים חילונים משכילים בעלי הכנסה גבוהה. 

המסקנה חדה כתער: חיים נוחים, כסף ורמת הכנסה גבוהה לא משאירים אנשים בארץ. הפרמטר היחיד המשמעותי שמשנה את התמונה הוא מידת ההקפדה על המורשת היהודית.

המכנה המשותף: ברית של קדושה

מהו המשותף הגדול בין ה-3% (חרדים) ל-14% (דתיים)? זה לא השירות בצבא וגם לא סוג העבודה. המכנה המשותף הוא רמת ההקפדה והמחויבות לתורה, למצוות ולשמירת שבת כהלכתה.

יום השבת הוא לא רק יום מנוחה; הוא ברית. הוא טריטוריה של קדושה ומשפחתיות שקשה מאוד לשחזר מחוץ לגבולות ארץ ישראל. 

השבת הופכת את ה"ישראליות" למשהו עמוק הרבה יותר מאזרחות. היא הופכת אותה למהות. עבור שומר שבת, הבית הוא המקום שבו השבת נכנסת בלוח השנה העברי, והחיים סובבים סביב "עץ החיים" של העם היהודי.

השורה התחתונה ברורה: החוסן הלאומי האמיתי לא נמדד רק במספר מטוסי הקרב, אלא בעומק החיבור שלנו למסורת.

כישלון חינוכי ודרישה לתיקון

הפער המטורף הזה בכוונות העזיבה הוא תמרור אזהרה בוהק למערכת החינוך. ככל שהמדינה לא עושה את הנדרש ממנה, היא פוגעת בקשר של הדור הצעיר למדינה.

חוק חינוך ממלכתי קובע במפורש בפרק המטרות, כי החינוך הממלכתי נועד, בין השאר: "ללמד את תורת ישראל, מסורת ישראל... ומורשת ישראל - ולחנך לכבדן".

איפה כל זה נמצא בחינוך של אותם 39% שרוצים לעזוב?

אם המדינה הייתה משקיעה בחיבור הזהותי והמסורתי כפי שהחוק מחייב, ומחנכת לאהבת תורת ישראל ומסורת ישראל, סביר להניח ששיעור "שוקלי ההגירה" היה צונח משמעותית. 

הזנחת החינוך היהודי-שורשי היא זו שיוצרת את הסדק בחוסן הלאומי.

הגיע הזמן שהמנהיגות תבין: הפתרון ל"בריחת המוחות" ולתחושת הניתוק אינו עוד הטבה כלכלית, אלא חזרה לשורשים. אם נחזק את שמירת השבת והמסורת כערך לאומי, נחזק את העוגנים של הציבור כולו. מי שמחובר ל"עץ החיים", שורשיו נטועים כאן עמוק, ושום רוח לא תעקור אותו.

הפער הזה – פער של יותר מפי 10 באחוזי אי-שביעות הרצון – הוא לא טעות סטטיסטית. הוא מוכיח שקיים פה "עוגן סודי" שמונע מקבוצות שלמות לחשוב על מטוס בכיוון אחד.

אם נניח בצד את הציניות, קל לראות: ככל שהמחויבות הדתית עמוקה יותר, השכנוע הפנימי להישאר גבוה יותר. הנתונים מראים שהציבור הדתי (רק 14% ששוקלים עזיבה) והחרדי (רק 3% ששוקלים עזיבה) הם אלו שחשים את החיבור הקיומי הבלתי ניתן לניתוק לארץ הזו.

ומהו המכנה המשותף הבולט ביותר שמבדיל אותם משאר האוכלוסייה? שמירת שבת כהלכתה.

יום השבת הוא לא רק יום מנוחה; הוא ברית. הוא טריטוריה של קדושה ומשפחתיות שקשה מאוד לשחזר אותו מחוץ לגבולות ארץ ישראל. הוא הופך את ה"ישראליות" למשהו עמוק הרבה יותר מאזרחות; הוא הופך אותה למהות. 

בעבור שומר שבת, הבית הוא לא רק איפה שיש עבודה טובה, אלא איפה שהשבת נכנסת בלוח השנה העברי, והחיים סובבים סביב המסורת היהודית.

 אם אנחנו רוצים פה יותר "נשארים" ופחות "שוקלי-הגירה", המדינה כולה חייבת להכיר בכך שהחוסן העמוק ביותר שלנו נעוץ במורשת.

דרישה חד משמעית: לחזור לחוק החינוך

זהו בדיוק המקום שבו המנהיגות, מימין ומשמאל, צריכה להפסיק להתבלבל בין פוליטיקה לבין קיום.

הפער העצום הזה בכוונות העזיבה הוא לא רק בעיה חברתית, אלא כישלון חינוכי. אם דור שלם – המגזר החילוני, שהוא עמוד השדרה של המשק – מרגיש כל כך מנותק עד ש-39% ממנו חושבים לארוז, הגיע הזמן לדרוש מהמדינה למלא את התחייבויותיה על פי חוק.

חוק חינוך ממלכתי, בפרק מטרות החינוך הממלכתי, קובע במפורש כי החינוך הממלכתי נועד, בין השאר, ללמד את תורת ישראל, מסורת ישראל... המורשת ישראל ולחנך לכבדן.

אם המדינה הייתה משקיעה בחיבור הזהותי והמסורתי, שדרכו ניתן להבין לעומק את ערך השבת כעוגן, סביר להניח ששיעור "שוקלי ההגירה" היה צונח משמעותית.  זו דרישה לחוסן לאומי נטו.

לסגור את המזוודה ולפתוח את החינוך היהודי

חוסן לאומי, רבותיי, מתחיל ביום שישי בערב. אם ה-97% המרוצים יודעים את הסוד, הגיע הזמן שכל עם ישראל ילמד אותו.