הנתונים בסקר הטרי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, על הישראלים שרוצים לעזוב הם לא פחות מרעידת אדמה:

לעזוב או להישאר? דוח מחקר על עמדות הישראלים בנוגע למעבר לחו"ל

כרבע מהיהודים וכשליש מהערבים שוקלים לעזוב את ישראל ● אצל היהודים, שיעור השוקלים לעזוב גבוה במיוחד בקרב צעירים חילונים בעלי הכנסה גבוהה ● בפילוח לפי מחנות פוליטיים (יהודים): יותר מ-40% בשמאל ו-35% במרכז שוקלים לעזוב, לעומת 19% בימין (ו-34.5% מבין החילונים בימין) ● יוקר המחיה, עתיד הילדים והמצב הביטחוני הם גורמי הדחיפה המרכזיים ● הגורם המשמעותי ביותר המשפיע על הרצון להישאר בארץ: קירבה למשפחה ● רוב הציבור רואים בעלייה במספר העוזבים סכנה לעתיד המדינה
^{- מתוך אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה}

 אבל הסיפור הוא לא יוקר המחיה ואפילו לא הפוליטיקה. כשמשווים את ה-39% בתל אביב ל-3% בבני ברק, מבינים שהבעיה היא לא בארנק, אלא בנשמה.

מי שניתק את ילדיו מהמסורת, שלא יתפלא כשהם מוציאים דרכון זר.

הלכנו השבוע לראות את הנתונים של המכון הישראלי לדמוקרטיה. על פניו, עוד דו"ח, עוד סטטיסטיקה שתעלה אבק על שולחן בכנסת. אבל המספרים האלה צועקים. הם מספרים את הסיפור הישראלי של 2025 טוב יותר מכל נאום של פוליטיקאי.

ישראל מתחלקת לשניים. לא ימין ושמאל, אלא אלה שנשארים ואלה שבודקים אופציות. 

כמעט 40 אחוז מהחילונים שוקלים לעזוב. תחשבו על זה רגע. אחד מכל שלושה אנשים שאתם פוגשים בתור לקפה ברוטשילד, חושב איך הוא מתארגן על רילוקיישן.

הסיפור הוא לא הקוטג'. במשך שנים מכרו לנו שזה הכלכלה. שזה מחירי הדיור. שזה הפקקים. הדו"ח הזה לוקח את התיאוריה הזו וזורק אותה לפח. דווקא אלה שיש להם, אלה שמרוויחים טוב, אלה שגרים במגדלים – הם הראשונים לברוח. הערבים והחילונים האמידים נמצאים באותה סירה רעועה של חוסר שייכות.

לעומתם, תסתכלו על החרדים. 3 אחוזים בלבד חושבים לעזוב. תסתכלו על הציונות הדתית – 14 אחוז. 

הפער הזה, שבין 39 ל-3, הוא לא טעות דגימה. הוא תהום.

העוגן הסודי 

שאלתי את עצמי מה מחזיק אותם. הרי לא קל להיות חרדי בישראל. הצפיפות, העוני, הלחץ הציבורי. ובכל זאת, הם נטועים כאן כמו עץ זית עתיק. 

התשובה, חברים, לא נעימה לאוזן החילונית הממוצעת, אבל אי אפשר להתכחש אליה: 

זה יום שישי בערב.אצלנו, במגזר הכללי, השבת הפכה ליום של סידורים, של נטפליקס, של ים.

אצלם זו ברית. כשאתה מתכנס כל שבוע סביב שולחן, מקדש על היין, מתנתק מהרעש ומתחבר למשהו שהסבא שלך עשה ושהנכד שלך יעשה – אתה מקבל פרופורציות. אתה מקבל שורשים.

מי שיש לו "למה" – יכול לשאת כמעט כל "איך", אמר פעם ניצול שואה מפורסם. 

הנתונים מוכיחים שלציבור שומר המסורת יש "למה" מאוד חזק. לחילוני הממוצע, זה שניתק את עצמו מהשרשרת, ה"למה" הזה הולך ומיטשטש. וכשאין "למה", המזוודה נשלפת מהר מאוד.

מחדל החינוך: זה לא עניין של הדתה, זה עניין של הישרדות לאומית. מערכת החינוך הממלכתית בגדה בתפקידה ההיסטורי. חוק חינוך ממלכתי מדבר על "אהבת המולדת" ו"מסורת ישראל". בפועל? גידלנו דור של אזרחי העולם הגדול. וכשאזרח העולם הגדול נתקל בקושי, הוא עובר למקום שבו נוח יותר. לברלין, לניו יורק, לקפריסין.

מי שחושב שאפשר להחזיק מדינה במזרח התיכון רק על בסיס היי-טק ודמוקרטיה ליברלית, משלה את עצמו. הנתונים מראים שזה לא עובד. ה"כיפת ברזל" האמיתית שלנו היא הזהות היהודית.

השורה התחתונה? - אפשר להמשיך להתווכח על פוליטיקה עד מחר, אבל בסוף, מי שיכבה את האור בנתב"ג לא יהיה זה שמניח תפילין בבוקר. אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יישארו כאן, אנחנו צריכים לתת להם סיבה טובה יותר מרמת חיים. אנחנו צריכים להחזיר להם את השבת, את המסורת, את הסיבה להיותנו כאן. בלי זה, אנחנו סתם עוד תחנת מעבר בלוח הטיסות.

^{*הנתונים על פי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה - "לעזוב או להישאר". תרשימים, מתוך אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.}