
מעשה בתינוק אחד משלנו, יצחק שמו, שנולד בתוך גלות לוב הרחוקה ועלה לארץ ישראל בראשית ימיה, בשעה שהארץ הייתה שרויה בדוחק ובצער. לא בהיכלי שן ישבו אביו ואמו, אלא באוהל רעוע במעברה בנתניה, שרוח צפון מנשבת בו בחורף וחמה קופחת עליו בקיץ.
כיוון שהגיע הנער למצוות, לא הלך לישיבה ולא לבית המדרש, ואף לא לבית הספר שבו הוגים הנערים בחכמות העולם. נטל יצחק את כפיו הקטנות, ידי ילד לו, ויצא אל אתרי הבנייה. שחוח תחת שקי מלט כבדים עמד שם, עפר הארץ דבק בבגדיו וזיעה ניגרת על מצחו, והכל כדי להביא פת לחם לפיות אחיו הקטנים. שמא תאמרו – נער עני ודל הוא, ומה עתיד יש לו? אלא שהקדוש ברוך הוא, המגביה לשבת והמשפילי לראות, נטע בו רוח עשייה ובינה יתרה.
עלו הימים וירדו השנים, ואותו פועל בניין קטן הפך לקבלן גדול, ומקבלן – לבעל נכסים, עד שזכה וגילה מעיינות של אנרגיה וגז במעמקי הים, והיה שמו הולך לפניו בכל קצווי תבל כגביר אדיר שאימפריות תלויות במוצא פיו.
אבל דעו לכם, רבותיי, שלא בעושר הכבוד והזהב טמון עיקר מעשהו. שכן בכל ערב שבת, עם דמדומי חמה, כשעולם העסקים גועש ורועש והטלפונים אינם פוסקים מלהשמיע קולם – פתאום דממה. יצחק הגביר מניח את כל עסקי העולם הזה מאחורי גוו.
למה הוא עושה כן? אולי משום שבאותה שעה הוא פושט את בגדי השרד ולובש את נשמתו של אותו ילד מהמעברה. נזכר הוא שגם שם, בין הפחונים והדוחק, כשהייתה אמו מדלקת את הנרות, היה נכנס אור של מעלה לביתם. שם למד שכל זהב שבעולם אינו שקול כנגד ניחוח התבשיל של שבת, וכנגד השלווה השורה על האדם כשהוא יושב בחיק משפחתו ותורתו.
בואו וראו: אם אדם שכל עסקי המדינה מונחים על כתפיו מוצא בלבו כוח להשבית את מלאכתו לעשרים וחמש שעות – אנו, שרודפים אחרי השעה והזמן, לא כל שכן?
השבת, אהובה ונעימה, מתנה טובה שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל. היא האוצר האמיתי הנחבא בתוך רעש החולין. הבה ננסה גם אנו, אפילו במעט – להניח למכשירים המצפצפים, להביט בחיבה בעיני בני ביתנו, ולתת לנשמה רגע אחד של נחת.
כי בסוף הדרך, לא הגז שמוצאים במעמקי המים הוא שיחיה את לבנו, אלא אותו ניצוץ של שבת המאיר מתוך הנשמה פנימה.
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל.