תלפיות של שעות הבוקר היא מקום שבו החול והקודש מתערבבים זה בזה באבק תעשייתי. בין המוסכים המהדהמים לרחובות שריח של שמן מכונות דבק בהם, עומדת חנות הסירים, אי קטן של ביתיות ושל סעודות שבדרך.
נכנסנו לשם, מבקשים להוסיף כלי למטבח, ולא ידענו כי נצא משם כשהנפש עצמה היא הכלי העומד לחישול.בין המדפים העמוסים, בצל הצלחות והמכסים המבהיקים, עמד הוא. עלם חמודות היה, כבן שלושים ושלוש, אך עורו סיפר סיפור אחר לגמרי.
כתובות קעקע שירטטו על זרועותיו מפות של עולמות רחוקים, ונזמי מתכת עיטרו את פניו כעדיים של תרבות זרה, רחוקה מן העיר הזאת ומסמטאותיה. ראשו היה גלוי, ושפתו – שפת צעיר ירושלמי המבקש לבלוע את העולם כולו בבת אחת.
השיחה החלה בענייני חולין, במחירו של סיר ובטיבו של ציפוי. אך ככל שהתקרבנו אל דלפק התשלום, נפתחו חריצי הלב.
"בגיל שש-עשרה יצאתי אל החוץ," אמר, וקולו היה צלול כמים קרים. "שש-עשרה שנים שחייתי כמי שאין לו עבר ואין לו עתיד, רק הווה של מרד וחופש שאין לו גבול. לא הייתה עבירה שלא טעמתי, לא היה שער שלא פרצתי."
הוא עצר לרגע, ידו מלטפת את דופנו המלוטשת של סיר גדול. ואז, בטון של מי שמעיד על נס שקרה לו בעל כורחו, סיפר על אותו הלילה.
ליל שמחת תורה היה זה. הלילה האחרון שלפני הזעזוע. הוא ישב עם רעיו במסעדה בלב ירושלים, בין אדי הבירה לערפילי הלילה.
בשעה שלוש לפנות בוקר, כשכבר נדמה היה כי העולם כולו שקוע בתרדמה עמוקה של שובע ושל שכחה, פנה לחבריו ואמר מילים שכמו נחצבו ממקום שמעבר לו:
"חברים, אולי אנחנו צריכים פה איזה מלחמה קטנה, משהו שיזעזע אותנו מהיסוד, שיחזיר אותנו לשפיות."
הוא לא ידע מה ניבא. הוא הלך לישון אל תוך השקט המדומה של ירושלים, וכשהתעורר בצהרי היום הבא, מצא עולם שנשבר. ה-7 באוקטובר לא היה רק מלחמה בחזית, אלא מלחמה על הבית שבתוך הלב.
מאותו יום, הפך הכל. הניצוץ שהיה חבוי תחת הקעקועים והנזמים החל לבעור באש גדולה. "כבר שנה שאני בבית," הוא אומר בחיוך ביישני. "החלפתי את כל הכלים. כל מה שהיה בו ריח של טריפה ושל שכחה – הושלך. אבי, שכמה דמעות הוריד עלי בלילות, לומד איתי עכשיו בכל ערב. שתי מסכתות כבר הנחנו על המדף, פרי של עמל ושל תשובה."
הבטתי בו, וראיתי פנים חדשות לירושלים. הוא לא שינה את מלבושיו, ולא הסיר את עדי המתכת מעל פניו. הוא נותר חילוני במראהו, מחובר אל העולם הזה בכל נימיו, אך בתוך הלב – שבת מלכתא שורה עליו. הוא שומר שבת, מקפיד על הלכות, ומוכיח כי הדיבור על "חילוני" ו"דתי" אינו אלא קליפה חיצונית.
"חילוני שומר מצוות," הוא מגדיר את עצמו, ובעיניו קורן אור של מי שמצא את דרכו בין הריסות המלחמה.
הוא יודע כי השפיות שביקש באותו לילה של שכרות נמצאה לו דווקא מתוך השברים, וכי לפעמים, כדי לבנות כלי חדש וטהור, צריך לעבור בכור ההיתוך של החיים עצמם.יצאנו מחנות הסירים בתלפיות, נושאים איתנו כלי מטבח חדשים. אך כבדים מהם היו הכיסופים שנותרו בנו – אל אותו צעיר שקעקע את התורה על לוח לבו, ואל הארץ הזאת, שמחפשת את דרכה חזרה לשפיות, סיר אחד אחרי השני.
