על השירות הלאומי שלא הכרנו
המאמר הקודם טען שהפתרון למשבר הגיוס מתחיל בתיקון מערכת החינוך הממלכתית.
מאמר זה מבקש להציע זווית נוספת, כמעט הפוכה: ייתכן שעצם ההתנגדות החרדית לגיוס היא, שלא מדעת, אחד השירותים החשובים ביותר שניתנו לחברה הישראלית. היא מאלצת אותנו להביט במראה.
השיח הישראלי רואה את סוגיית גיוס החרדים כפצע, כבגידה בערך השוויון, כעדות לקרע שאינו ניתן לאיחוי. החרדים נתפסים כמי שאינם נושאים בנטל, כמי שנהנים מההגנה שהמדינה מספקת מבלי לתרום לה את חלקם. כל אלה תחושות מובנות וכואבות, אך הן מתמקדות בסימפטום. הן מפספסות את האמת העמוקה שהסימפטום הזה חושף.
הטענה המרכזית כאן היא שההתנגדות החרדית לגיוס אינה רק "בעיה" שיש לפתור, אלא גם כלי אבחון מדויק וכואב למצבה הרוחני והתרבותי של החברה הישראלית הכללית. בעצם סירובם להיטמע, החרדים מציבים מולנו מראה, ומה שמשתקף בה אינו תמיד נעים לעין. זוהי מראה שמאלצת אותנו לשאול שאלות נוקבות על זהותנו.
מה אנו רואים במראה החרדית?
כאשר צעיר חרדי אומר "אני חושש להתגייס", הוא אינו אומר "אני פוחד מהסכנה הפיזית". הוא אומר "אני חושש מהסכנה הרוחנית". הוא טוען, למעשה, שהסביבה התרבותית בצה"ל, ובחברה הישראלית שצה"ל משקף, זרה ליהדות עד כדי כך שהיא מהווה איום קיומי על זהותו.
עלינו לעצור לרגע ולחשוב על חומרת האמירה הזו. לא מדובר בוויכוח על שעות תפילה או על רמת הכשרות. מדובר בטענה עקרונית: התרבות הישראלית הכללית התרחקה כל כך משורשיה היהודיים, עד כדי כך שיהודי המבקש לחיות על פי אותם שורשים אינו יכול לשרוד בה מבלי לוותר על עולמו.
המראה הזו מראה לנו חברה שבה:
- המורשת הפכה ל"דרישה מגזרית": שיח על שמירת שבת, צניעות או לימוד תורה אינו נתפס כחלק ממורשת משותפת שיש לדון בה ולכבד אותה, אלא כ"דרישה של החרדים" או כ"כפייה דתית". המראה החרדית שואלת אותנו: מתי הפכה השבת, עמוד התווך של התרבות היהודית, לנחלתם הבלעדית של הדתיים?
- ה"ישראליות" בלעה את ה"יהדות": יצרנו אתוס ישראלי חזק, פטריוטי, המבוסס על השפה העברית, שירות צבאי וזיכרון השואה. אלו ערכים חשובים, אך המראה החרדית חושפת את דלותם כאשר הם מנותקים מהעומק ההיסטורי, ההלכתי והפילוסופי של אלפי שנות יהדות. היא מראה לנו שאולי יצרנו "ישראלי חדש" שאינו יודע מיהו ה"יהודי הנצחי" שממנו צמח.
- הבורות הפכה לנורמה: צעיר חילוני ממוצע, בוגר 12 שנות לימוד, מכיר את המיתולוגיה היוונית טוב יותר מאשר את מסכת אבות, ואת ההיסטוריה של אירופה טוב יותר מאשר את הגותם של הרמב"ם או רבי יהודה הלוי. החרדי, בעצם קיומו כ"לומד תורה", מציב לנו מראה על הבורות התרבותית שאנו מנחילים לילדינו ביחס למורשתנו שלנו.
מ"נושאי הנטל" ל"נושאי המראה"
בפרספקטיבה הזו, הקהילה החרדית אינה רק "משתמטת מהנטל", אלא הופכת, שלא מרצונה, ל"נושאת המראה". היא משמשת כמעין "קבוצת ביקורת" חברתית. כמו שהיו אומרים במדע, היא ה"קונטרול". עצם קיומה בתוך החברה הישראלית, תוך שמירה על אורח חיים יהודי רציף, מאפשר לנו למדוד עד כמה אנחנו, הזרם המרכזי, התרחקנו.
הסירוב להתגייס הוא התוצאה. הוא זעקת האזעקה. הוא ה"צפצוף" של מכשיר רפואי המתריע על כך שמצבו של החולה מידרדר. האם נכון לכעוס על המכשיר המצפצף? או שמא עלינו להקשיב לאזהרה ולבדוק מה אינו כשורה אצל החולה – כלומר, אצלנו?
השאלות שהמראה מאלצת אותנו לשאול
במקום להמשיך בוויכוח העקר על אחוזים ומכסות גיוס, המראה החרדית מזמינה אותנו לחשבון נפש לאומי ולשאול שאלות יסוד:
- מהי המשמעות של "מדינה יהודית"? האם זהו רק נתון דמוגרפי, או שיש לכך גם תוכן תרבותי וערכי?
- מהו הדבק המאחד אותנו כעם, מעבר לאויב משותף ולשפה? האם יש לנו סיפור משותף גדול יותר?
- האם אנו מוכנים להכיר בכך שהזנחת המורשת היהודית בחינוך הממלכתי אינה רק בעיה "תרבותית", אלא איום אסטרטגי על הלכידות החברתית והחוסן הלאומי שלנו?
התשובה לדרישה לגיוס אינה יכולה להיות רק "כי צריך". היא צריכה להיות "כי אנחנו עם אחד, עם מורשת אחת, עם גורל אחד, ובעיקר עם ייעוד אחד, ואנחנו מגנים יחד על הבית המשותף הזה". כל עוד חלק עצום מהעם מרגיש שהבית הזה זר לו מבחינה רוחנית, הדרישה הזו תישאר חלולה.
להודות על המראה השבורה
אין במאמר זה כדי להצדיק את ההשתמטות משירות צבאי או להתעלם מהכאב העצום שחוסר השוויון יוצר. אך יש בו קריאה להבנה עמוקה יותר של המציאות. הקהילה החרדית, בסרבנותה העיקשת, מעניקה לנו מתנה יקרת ערך, גם אם היא עטופה באריזה דוקרנית. היא מעניקה לנו את האפשרות לראות את עצמנו.האתגר הגדול שלנו אינו לכפות על החרדים להתגייס לצבא כפי שהוא היום. האתגר הוא לתקן את עצמנו, לחזור אל המקורות שלנו, ולהפוך את החברה הישראלית ואת צה"ל למקום שבו יהודי יכול להרגיש בבית. כאשר נצליח במשימה זו, כאשר נביט במראה ונאהב את מה שנראה בה, נגלה ששאלת הגיוס מתחילה לפתור את עצמה.