עמדה: יש קשר בין מערכת החינוך הממלכתית לבין גיוס חרדים לצה"ל
חילונים שומרי שבת | 19.08.2025
מעבר לוויכוח על שוויון בנטל
סוגיית גיוס החרדים לצה"ל הפכה לאחד הפצעים הפתוחים והמדממים ביותר בחברה הישראלית. הוויכוח הציבורי סביבה מתמקד בדרך כלל במושגים של "שוויון בנטל", צרכים ביטחוניים ושיקולים פוליטיים. אלו טיעונים חשובים, אך הם מפספסים את שורש הבעיה, שהוא עמוק הרבה יותר. שורש הבעיה אינו משפטי או ביטחוני, אלא תרבותי-חינוכי.
לא ניתן לדרוש מהציבור החרדי להתגייס לצבא העם, כל עוד "עם ישראל" היושב בציון מנתק את עצמו באופן שיטתי מהיסודות שעליהם קם העם הזה: תורתו, מורשתו ומסורתו. הפתרון אינו בכפייה, אלא בתיקון יסודי המתחיל במערכת החינוך הממלכתית.
הבסיס החוקי וההחמצה ההיסטורית
חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953, קובע במפורש בסעיף 2 את מטרות החינוך. לצד ערכים אוניברסליים כמו אהבת האדם והבריות, שאיפה לצדק ויושר וטיפוח חשיבה ביקורתית, החוק מגדיר במפורש את מטרות החינוך הממלכתי לא דתי, ללמד את תורת ישראל, מורשת ישראל, מסורת ישראל, ולחנך לכבדן.
בפועל, בעוד מערכת החינוך הממלכתית מצטיינת במידה זו או אחרת בהקניית הערכים האוניברסליים, היא הזניחה באופן כמעט מוחלט את החלק השני של המשוואה. תלמיד ממוצע בחינוך הממלכתי מסיים 12 שנות לימוד עם ידע דל, שטחי ולעיתים אף מסולף על ארון הספרים היהודי, על עולם ההלכה, על הגות יהודית ועל משמעות המצוות. התורה, התלמוד והמורשת אינם מוצגים כמורשת תרבותית עשירה ומחייבת השייכת לכל יהודי, אלא כטקסט היסטורי במקרה הטוב, או ככפייה דתית במקרה הרע.
ההחמצה הזו יצרה שני עולמות נפרדים. מצד אחד, ציבור חילוני-ממלכתי שזהותו היהודית מתבססת בעיקר על השפה העברית, זיכרון השואה והשירות בצבא. מצד שני, ציבור חרדי שהזהות שלו היא אותה מורשת שהוזנחה, וחווה את המדינה ומוסדותיה כסביבה עוינת, חילונית ומנוכרת ליהדות.
מערכת החינוך וצה"ל: שתי מערכות רוחביות המשקפות זו את זו
קיים קשר מהותי בין שתי המערכות המעצבות והרוחביות ביותר בחברה הישראלית: מערכת החינוך וצה"ל. שתיהן אמורות להיות "כור היתוך", מקום מפגש לכל חלקי העם, המעצבות זהות ישראלית משותפת. אך כיצד יכול צה"ל להצליח במקום שמערכת החינוך כשלה בו במשך עשרות שנים?
כאשר מערכת החינוך אינה מקיימת את חובתה החוקית והערכית, היא מייצרת בוגרים שהקשר שלהם ליהדות רופף.
אותם בוגרים הם החיילים, המפקדים, קציני החינוך, שרי הביטחון והרמטכ"לים של המחר. צה"ל, כפועל יוצא, הופך לצבא שהאתוס שלו הוא ישראלי-פטריוטי, אך לא בהכרח יהודי-ציוני במובן העמוק של המילה. האווירה הכללית, השפה, התרבות והערכים בצבא משקפים את החברה החילונית שממנה מגיעים רוב משרתיו.
מנקודת מבטו של הצעיר החרדי והחברה החרדית, הדרישה להתגייס אינה רק דרישה להקריב זמן ולסיכון חיים. זוהי דרישה להיטמע בסביבה זרה המנוכרת לזהות היהודית. הצעיר החרדי חושש לא רק מ"ביטול תורה", אלא מכניסה לתרבות חילונית שאינה מכבדת, ולעיתים אף בזה, לעקרונות היסוד של חייו היהודיים. כאשר מפקד אינו מבין את חשיבותה של שמירת שבת, כאשר מפקד אינו מבין את המשמעות של תפילה בזמנה, של איסור הילכתי, או כאשר האווירה הכללית ביחידה מקדשת ערכים המנוגדים לצניעות ולשמירת המצוות, הניכור החילוני מהיהדות הופך למוחשי.
התיקון: מהחינוך לצבא
הפתרון, אם כן, הוא לא עוד ועדה או מתווה גיוס. הפתרון הוא מהלך אסטרטגי ארוך טווח של תיקון, שמתחיל בחינוך:
יישום מלא של חוק חינוך ממלכתי: על משרד החינוך לחולל מהפכה בתכני הלימוד בבתי הספר הממלכתיים. יש ללמד תנ"ך, משנה וגמרא לא כטקסטים ארכאיים, אלא כבסיס התרבותי, המשפטי והפילוסופי של העם היהודי. יש להעמיק בלימוד ההיסטוריה היהודית, חגי ישראל, מעגל החיים היהודי והגות יהודית לדורותיה. המטרה אינה החזרה בתשובה במובן של מעבר לקבוצת שייכות אחרת, אלא "אוריינות יהודית" – יצירת דור שמכיר את מורשתו, מבין את שפתה ומכבד אותה, גם אם בשלב זה, אינו מקיים את כל מצוותיה.
יצירת בסיס תרבותי משותף: כאשר חייל, מפקד וקצין יגיעו לצבא מתוך מערכת חינוך כזו, הם יחזיקו בבסיס משותף עם החייל החרדי. השיח על שמירת שבת, כשרות או צניעות לא ייתפס עוד כדרישה של "מגזר" אחד, אלא כחלק ממורשת משותפת שיש לכבדה. צה"ל יהפוך באופן טבעי למקום שמכיל ומכבד יותר את הזהות היהודית, לא מתוך פקודות מטכ"ל, אלא מתוך ה-DNA של משרתיו.
הסרת החשש החרדי
רק כאשר החברה הישראלית כולה, וצה"ל כחוד החנית שלה, ישדרו כבוד אמיתי ועמוק לתורת ישראל ומסורתו, החשש החרדי הקיומי יתחיל להתפוגג. במצב כזה, הדרישה להתגייס תיתפס אחרת. היא לא תהיה דרישה לוותר על זהותו ההלכתית של אדם יהודי, אלא דרישה להצטרף למאמץ המשותף של הגנת העם והארץ, בתוך מסגרת שמכבדת את מה שהחברה החרדית מייצגת. השירות בצבא יוכל להיתפס לא כסכנה רוחנית, אלא כקיום מצוות "הצלת נפשות" ויישוב הארץ הלכה למעשה.
אפשר וצריך
הקרע סביב גיוס החרדים הוא סימפטום למשבר זהות עמוק בחברה הישראלית. במקום לנסות לטפל בסימפטום באמצעות חוקי כפייה, עלינו לרדת לשורש הבעיה ולתקן אותה.
על מדינת ישראל להתחיל לקיים את החוק שהיא עצמה חוקקה, ולהחזיר את המורשת היהודית למרכז הבמה החינוכית והתרבותית שלה.
כאשר חייל חילוני וחייל חרדי יבינו שהם שותפים לאותה מורשת בת אלפי שנים, וכאשר צה"ל ישקף את השותפות הזו, חומות החשדנות והניכור יתחילו ליפול. זוהי דרך ארוכה, אך היא הדרך היחידה לבנות חברה בריאה וצבא עם אמיתי, שבו כל שבט ושבט מוצא את מקומו ותורם את חלקו מתוך תחושת שייכות וגורל משותף. אפשר לתקן.
אפשר לשמור שבת, אפשר ללמוד תורת ישראל, ואפשר ליצור צבא שהציבור החרדי ירצה ויוכל להיות חלק ממנו. הכל מתחיל בחינוך.
החיבור המערכתי בין חינוך לביטחון
המאמר הזה תורם, אפוא, תרומה הייחודית לשיח הציבורי הרווי סביב סוגיית הגיוס, והוא מציג רעיון מקורי לחלוטין.
אמנם, המרכיבים השונים של הטיעון אינם חדשים. הביקורת על "עגלתה הריקה" של מערכת החינוך הממלכתית נשמעת מזה שנים, וכך גם ההסבר החרדי להתנגדות לגיוס, המושתת על חשש קיומי מהסביבה החילונית בצבא. חשוב להדגיש, הטענה על דלות התוכן היהודי בחינוך הממלכתי אינה המצאה של המגזר החרדי או הדתי. זוהי ביקורת ותיקה הנשמעת בראש ובראשונה מתוך העולם החילוני והמסורתי עצמו. אינטלקטואלים כמו מיכה גודמן ורות קלדרון, ותנועות כמו "בינ"ה" ובתי המדרש החילוניים, קוראים מזה שנים להשיב את ארון הספרים היהודי למרכז השיח, מתוך הבנה שהבורות במורשת פוגעת בזהות הישראלית כולה.
החידוש המרכזי והעוצמה של המאמר טמונים בחיבור שהוא יוצר – בהצגת הקשר הסיבתי הישיר והבלתי נמנע בין שתי המערכות הרוחביות המרכזיות ביותר בחברה הישראלית: מערכת החינוך ומערכת הביטחון.
השיח המקובל נוטה לראות את הבעיה כקונפליקט ישיר, החברה החרדית כלעומתית לצה"ל, כמתואר בתרשים:
מערכת הביטחון (צה"ל) <---> החברה החרדית
המאמר הזה, לעומת זאת, מציג מודל סיבתי עמוק יותר, שרשרת הגיונית שחושפת את שורש הבעיה:
מערכת החינוך הממלכתית ---> מעצבת את החברה החילונית ---> שמרכיבה את מערכת הביטחון (צה"ל) ---> וכך נוצר הקונפליקט עם החברה החרדית
הבנה זו משנה את כל נקודת המבט על הסוגיה, ויש לה השלכות מרחיקות לכת:
- מקור הבעיה משתנה: הבעיה איננה נעוצה במפקד כזה או אחר או בפקודת מטכ"ל שאינה רגישה מספיק. היא גם לא תיפתר באמצעות פתרונות טקטיים כמו הוספת תקן לרב צבאי או עוד הנחיה על כשרות. הבעיה נעוצה ב"חומר הגלם" התרבותי והערכי שממנו עשוי הצבא. צה"ל, במידה רבה, הוא מראה מדויקת של החברה החילונית שצמחה מתוך מערכת החינוך הממלכתית. הוא משקף את עוצמותיה, אך גם את נקודות העיוורון והניכור שלה כלפי המורשת היהודית.
- הפתרון הופך מאסטרטגי: במקום לחפש פתרונות נקודתיים בתוך הצבא, הטיעון דורש מהלך אסטרטגי ארוך טווח, שמתחיל שנים לפני הגיוס – כבר בכיתה א'. הוא מסיט את הדיון מהשאלה "איך מתאימים את צה"ל לחרדים?" לשאלה העמוקה יותר: "איך מחנכים דור של ישראלים (חילונים ודתיים כאחד) שרואה במורשת היהודית בסיס משותף ומחייב?".
- כיוון האחריות מתהפך: השיח הציבורי נוטה להפנות את הדרישה לשינוי כלפי המיעוט החרדי ("תשתנו", "תתגייסו"). המאמר הופך את היוצרות ומציב את האחריות לשינוי הראשוני על כתפי הרוב החילוני ועל המדינה, האחראית על עיצוב החינוך של ילדיה. הוא מציג את תיקון החינוך הממלכתי לא רק כצורך תרבותי, אלא כתנאי הכרחי לבניית לכידות חברתית וביטחון לאומי.
בסופו של דבר, המאמר קורא לנו להפסיק לטפל בסימפטום (- הוויכוח על הגיוס) ולהתחיל לרפא את המחלה (- משבר הזהות היהודית-ישראלית).
החיבור בין החינוך לביטחון אינו רק ניתוח אינטלקטואלי; הוא מציע מפת דרכים מעשית, גם אם ארוכה, לבניית בסיס משותף אמיתי. רק כאשר צה"ל יהיה צבא של עם המכיר את מורשתו ומכבד אותה מתוך הבנה פנימית, הוא יוכל להפוך באמת ל"צבא העם" כולו.