
ראש המוסד, רומן גופמן
התמונה באדיבות ויקיפדיה

הסיפור של גופמן הוא כתב אישום חמור נגד המדינה, ובמיוחד נגד מערכת החינוך הממלכתי. החוק ברור: חוק חינוך ממלכתי מחייב 'ללמד את תורת ישראל, מסורת ישראל והמורשת היהודית – ולחנך לכבדן'.
אבל המערכת, ברוב המקרים, לא מקיימת את ההבטחה הזו. היא מגדלת דור של ישראלים שהם מבריקים בבגרות במתמטיקה, אבל בורים בתשובה לשאלה למה אנחנו כאן.
גופמן, כחילוני גמור, הבין שאין לו "עומק" להסביר לחיילים שלו את הרעיון הציוני. הוא ידע לפקד, אבל לא ידע להסביר את הנשמה של המשימה.
וכאן נכנס החלק המטורף של הסיפור: גנרל לעתיד, איש העולם הגדול, מחליט לעשות תיקון. הוא לא הולך לקורס אקדמי בנצרות או באסלאם. הוא הולך ללמוד במכינת "בני דוד" בעלי. מסגרת דתית, רצינית ומחייבת, שכולה קודש, תורה, ציונות וזהות.
מה זה אומר? שגופמן, החילוני, לא ראה שום סתירה בין הווייתו לבין הצורך שלו לאמץ את הלימוד העמוק ביותר של המסורת. הוא לא הלך להתחזק, הוא הלך להתחבר.המהלך הזה מוכיח דבר חשוב: המסורת היהודית היא לא סקטור, היא תשתית.הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה, לא מחפש להפוך אנשים לדתיים. הוא מחפש להעמיד מנהיגים עם "שיפוט מוסרי" ועם עמוד שדרה. הוא ושותפיו הקימו את המכינה במטרה מפורשת לגשר, לחבר את הלבבות, ולהביא את עומק היהדות אל כלל המרחב הציבורי.
גופמן מצא שם, כפי שתיאר, את ההרגשה שבה "אני עם שתי רגליים על הקרקע, אבל ראשי בשמיים." והוא מצא אותה בתוך הלימוד שמערכת החינוך החילונית מזניחה.
חברים, זה הרגע לעצור את משחקי הפינג-פונג בין חילונים לדתיים. סיפורו של גופמן מוכיח שוב: אין סתירה בין להיות ישראלי חילוני נאמן, לבין לאמץ את עוגני הזהות היהודית, כולל שמירת שבת.
השבת, הכשרות, התורה, הם לא "טקסים" של בתי כנסת. הם הברזל שמחזיק את הקירות, הם המים שאותם חיפש גופמן כדי שהצמח לא ימות. זו התשתית הרוחנית-לאומית שלנו.אם קצין עם מסלול קריירה כזה מבין שבלי הלימוד הזה הוא נשאר חסר בסיס, אז כל תלמיד במדינת ישראל צריך את זה. כשאנחנו מזניחים את זה, אנחנו לא שומרים על חילוניות, אנחנו פשוט חותכים את השורשים של המדינה.גופמן הלך, מצא את השורש במוסד דתי, והתחזק כציוני וכמפקד. זה המסר: מי שמחפש עומק,
מי שמחפש את הרעיון הציוני האמיתי, לא יכול לעקוף את המסורת. הוא צריך להיכנס אליה. רק כך נגדל דור עם רגליים עמוקות ועם ראש שממריא באמת לשמיים.